17.8.16

לא חשבתי לסיים את ההריון




בכתבה (של מעין זיגדון ובת-חן אפשטיין אליאס, שישישבת 12.8.16) נחשפות אמהות שילדו ילדים עם תסמונת דאון, בהחלטה מודעת, ולמרות תוצאות הבדיקות ואזהרות הרופאים. כל אחת מביאה את ספור התמודדותה עם המצב ואת הסיבות שהביאו אותה להחלטה ללדת ילד עם תסמונת דאון.

לא ניתן לשפוט אמהות, הורים ואחרים לגבי החלטות לא פשוטות שעומדות לפניהם במהלך החיים. הורים שבחרו להמשיך את ההריון למרות האבחנה של תסמונת דאון, עשו זאת מתוך שיקולים הומניים, הבנה שאיננו יכולים לקבוע חיים או מוות לעובר ושיש לו זכות מלאה לחיים כמו לכל אחד אחר. מעל לכל הם אכן רצו את הילד הזה.

הסקרים מראים כי כיום תודות להתקדמות הרפואה, מצליחים  לטפל בילדים אלו טוב יותר, ולהעלות את תוחלת חייהם. 

כיום, בנוסף לרפואה המפותחת קיימים טפולים נילווים כמו טפול פסיכולוגי טפול משפחתי, טפול פרטני, הדרכת הורים או אבחון פסיכולוגי, אבחון פסיכודידקטי לאיתור קשיים לימודיים ורגשיים – הנותנים מענה ועזרה להתמודדות עם קשיים שעולים.

מחקרים מראים כי בוגרים עם תסמונת דאון מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהחיים. 

והכי חשוב - ילדים אלו בעצם קיומם יכולים ללמד אותנו שעור בקבלה, סובלנות ובחברות.

מאידך גיסא, ניתן גם להבין הורים, הבוחרים לסיים הריון, בו העובר אובחן עם תסמונת דאון. הורים אלו פועלים בודאי מתוך שיקולים רציונליים חשש ודאגה ליכולתם ומסוגלותם לגדל ילד בעל צרכים מיוחדים ולרמת אושרו של ילד כזה בחיים. ילד בעל צרכים מיוחדים זקוק לטפולים רפואיים, טפול פסיכולוגי, טפול פרטני או אבחון פסיכודידקטי ואבחון פסיכולוגי  לעיתים יש צורך הדרכת הורים – שאינם ממומנים תמיד על ידי מיסי הבריאו והביטוח הרפואי.

אין ספק שאנו מנוהלים בקבלת החלטות גם על ידי דעות קדומות הקיימים כמעט בכל נושא בחיים בכלל ובארצנו בפרט כמו: דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, לאומניים ושמאלנים. רובנו מתמצאים בנורמות המקובלות לגבי מי היא יפה, איזה מראה חיצוני נחשב, מהו מבנה הגוף הרצוי, מקצוע או תפקיד נחשק יותר בעבודה, מעמד כלכלי וחברתי וכד'. באופן דומה, יש החושבים שלהראות ולהיות שונה מאחר זה לא יפה, לא מקובל ונחות.

שימו לב שהבוחרים להשאיר הריון, בו אובחן העובר עם תסמונת דאון, כמו גם הבוחרים לסיימו – פועלים שניהם מתוך דעות, סיבות ורעיונות הנמצאים בראש או בחשיבה שלהם. אותן מחשבות השוכנות בראש של כל אחד מובילים אותו להחלטה ולמעשה. וכך זה כמעט בכל דבר.

אני מצטרפת  לדבריו של ד"ר טננבאום, המובאים בכתבה, שהתרשם לטובה ממשפחות אומנה או הורים שאימצו ילדים עם תסמונת דאון, שננטשו בבית חולים לאחר הלידה על ידי הוריהם הביולוגיים. אני מכירה בסביבת מגורי וגם מהורים וממשפחות שאימצו ילדים אלו, והגיעו  אלי לטפול משפחתי או לטפול פסיכולוגי , טפול פרטני או אפילו לצורך אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי  או הדרכת הורים – כי ילדים אלו מביאים הרבה אושר, שמחה וספוק רב להוריהם. 

איך זה קורה? צריך לשאול אותם וללמוד מהם.

קישורים נוספים:



28.7.16

למצוא את הכוחות שיש בנו...




למצוא את הכוחות שבנו ולהתפעל מהם! כך הרגשתי כשקראתי את כתבתו של יריב פלג "גיבורים" (ישראל היום, שישישבת 8.7.16). בכתבה מסופר על קשר אהבה בין אירנה בת ה – 29, המטפלת ודואגת לאחיה עמר בן 25 הסובל מתסמונת דאון, לאחר שאמם נפטרה בגיל צעיר מסרטן. יחד עם זוגות אחים כמותם, הם ערכו טראק בהרי ההימלאיה, על כל הקשיים שכרוכים בזה, והצליחו. 

למרות שהיו רגעי פחד וחרדה ומכשולים פיזיים ורגשיים להתמודד עמם בדרך, עמר זוכר יותר את ההצלחה ופחות את הפחד "היה לי קשה לטפס, נפלתי, הרגל התנפחה וכאבה, ואפילו חבשו לי אותה, אבל היה לי גם כיף גדול. זה טוב לעשות משהו קשה ולהצליח בו"!

זוג האחים לא נפרד גם בחיי היום יום. יחד עם העיסוקים השונים, אירנה רואה עצמה אחראית לאחיה עמר, ומבלה  עמו בבית ומחוצה לו. למרות הקושי, הדאגה והטפול, אירנה פיתחה קשר טוב עם אחיה עמר, ורואה אותו כמתנה וכחבר. 

אחת הסיבות שהשפיעו על הקשר הטוב, כפי שמסופר, היא הדרך בה התייחסה אמם ז"ל לעמר. אירנה מספרת כי אמם התייחסה לאחיה כילד רגיל, מה שהקרין גם על סביבתו...

בעבודתי, אני פוגשת הורים שדאגתם לילד שלהם  גרמה להם לוותר ולסלוח לו. במיוחד כשמדובר בילד עם קשיים כמו ליקויי למידה, קשיי קשב ורכוז, קשיים חברתיים, קשיים רגשיים או לפעמים מחלה. ההורים עוזרים לילד על ידי כך שהם עושים עבורו את התפקידים והמטלות שבאחריותו. הם חושבים שבכך הם מקלים על הילד וכל זאת, מתוך רגשות של רחמים, הזדהות יתר והשתתפות בגורל...
אילו מסרים מקבל או מבין ילד כזה שעושים עבורו את המטלות, שעוזרים לו יתר על המידה, שמוותרים לו להתמודד עם הקושי???

הילד מבין שהוא חלש, לא מסוגל ולא יכול, שהוא זקוק לעזרה, והוא מפסיק להתאמץ ולנסות מוותר מהר מאד ולא מתמודד עם הקשיים.

כך שלמעשה, התוצאה שמקבלים היא הפוכה למה שרצינו או התכוונו. הילד הופך לפסיבי, תלותי, לא מאמין בעצמו והערכתו העצמית יורדת.

מימצאים כאלה עולים גם בבדיקת החלק הרגשי והחברתי של אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי או אבחון ליקויי למידה.

לעומת זאת, הורים שמאתגרים את הילדים שלהם ודורשים מהם (כמובן בהתאם לגילם וליכולתם) משיגים תוצאה טובה:

  •   הילד מפנים את המסר "אני יכול"!

  • הוא מצליח לפתח עצמאות ומתחזק.

  •   הילד רוכש הרגלי עבודה

  • מבין את הקשר בין השקעת מאמץ להשגת מטרה

  • ממלא תפקידיו בבית ובתהליך הלמידה בהתאם לגילו וליכולתו.


בואו נלמד מהאחים הגבורים: אירנה ועמר, וננסה גם אנחנו להעביר לילדנו ולקרובנו מסרים חיוביים של עוצמה ויכולת הכוללים גם הרבה חום ואהבה.


קרא עוד:

19.7.16

לאן שעיניך מובילות אותך לשם תגיע




כבר כתבתי בעבר על דחיה חברתית של ילדים ונוער ורצונם של עולים מארצות שונות להתערות בחברה הישראלית, ולטשטש עד כמה שאפשר את סממני תרבותם המקורית, על מנת להקל על קבלתם לחברה החדשה, אליה הגיעו.

באופן מפתיע ושונה, עולה מקרה אחר של הבטם ברהנו, בחורה ממוצא אתיופי, שהגיעה לדרגת קצינה (סג"מ) בזכות המוטיבציה ורצונה העז ועל אף הקשיים והמכשולים שעברה בדרך (ע"פ כתבתה של מיכל יעקוב יצחק מה – 1.7.16,"קצינה בכל מחיר", שישישבת, ישראל היום). נוכל ללמוד מניסיונה על דרכים להתמודדות עם השוני והקושי.

וכך מספרת הקצינה:

"מעולם לא צחקו עלי, לא ירדו עלי ולא הקניטו אותי. מעולם לא הרגשתי נחותה בגלל צבע העור. מיד כשהגעתי למרכז קליטה כבר מצאתי חברות ישראליות. אני חושבת שהכל תלוי בנו.

הדרך להצלחה פרושה בפני כל אדם, בלי קשר למוצאו, והשאלה היא רק מה הוא בוחר לעשות בהזדמנויות שנקרות בדרכו.

שום דבר לא מגיע מוכן, אבל אם משקיעים – קוצרים את הפרות. זה המוטו שמלווה אותי בחיים. אין לא יכול, יש לא רוצה. וכשרוצים משהו, משיגים אותו.

רציתי להיות כמו כולם, לא יכולתי לסבול את זה שאני לא מבינה את השפה, אז הכנתי לעצמי לוח זמנים מסודר, קבעתי שבכל יום אני לומדת עשר מילים חדשות בעברית וחמש מלים חדשות באנגלית. הייתי צופה הרבה בחדשות, ומהתרגום מעתיקה מילים שאני לא מבינה, ואז הולכת ושואלת את הסטודנט שחנך אותי מה הפרוש..".

למעשה, הבטם אומרת לנו שהתגובות שאנו מקבלים מהחברה הם פועל יוצא של מה שאנחנו משדרים. אם אנו מציגים בטחון בעצמי ביכולות שלי, למרות אי ידיעת השפה והתרבות, ויוצרים תקשורת ידידותית עם הסובבים אותנו אפילו בתנועות ידיים או צ'סטות ומחייכים - נוכל להשתלב בחברה.

מדבריה של הקצינה עולה שצריך להשקיע מאמצים על מנת להצליח, ולא להיסתמך על המזל. רוחה לא נפלה והיא לא ויתרה גם כשחלתה או נכשלה בבחינות.

למעשה, הבטם הכינה לעצמה תוכנית עבודה הבנויה מצעדים קטנים והדרגתיים עד להשגת המטרה; בתחילת הדרך למדה מלים בעברית בהתמדה, ובהמשך בצבא למדה וניגשה שוב לבחינות על מנת שתוכל להשיג היעד, שכה רצתה בו.

לסכום, 

  • עלינו לסמוך על עצמנו ויכולתנו. 
  • חשוב להשקיע מאמץ ולאורך זמן. 
  • לצורך השגת המטרה כדאי לבנות תוכנית מתאימה הבנויה משלבים קטנים וקצרים, וליישם אותה בעקביות. כאשר הצלחנו להשיג שלב אחד, נוכל להתקדם לשלב הבא. 


היגד ידוע אומר: לאן שעיניך מובילות אותך לשם תגיע. הסתכל קדימה, למטרה אליה אתה רוצה להגיע, ותיצור לך את הדרך, כשלאורכה פזורות תחנות, אליהן תגיע בצעדים, שלבים קטנים מתוכננים ובהשקעת מאמץ.

יש אנשים שיכולים להגיע לפסגת שאיפותיהם באופן עצמאי, כמו הבטם, ויש כאלה שזקוקים לייעוץ פסיכולוגי, תמיכה או הדרכה. לעיתים יש צורך לבצע אבחון פסיכולוגי או אבחון פסיכודידקטי היכול למפות את החוזקות לצד החולשות ולסייע בבניית תוכנית עבודה להתקדמות. 

מקורות נוספים:





20.6.16

טיול שורשים



כתב ידיעות אחרונות דני אדינו אבבה (7 ימים מה – 6.5.16) מעלה זכרונות ילדות, משחזר מראות נשכחים ונפגש עם ידידים ותיקים - במסע לארץ מולדתו אתיופיה, אליה הוא מגיע יחד עם משפחתו; אשתו ושלושת ילדיו.

מעבר למידע ולהבנה כיצד חיו היהודים בעבר בכפרים נידחים, אלו קשרים היו להם עם האוכלוסיה המקומית ומה היה מעמדם בארץ זו - מובאים הקשיים שחווים עולים חדשים בהגיעם לארץ, מכל מוצא שהוא, ובמיוחד האתיופים. המראה השונה של יהודים יוצאי אתיופיה; השיער המקורזל, העור השחום ולפעמים גם המבטא הזר וצורת הלבוש, מסמנים אותם כאחרים וכשונים בחברת הילדים במוסדות החינוך, ואת המבוגרים - במקומות תעסוקה שונים ובקבוצות להם הם משתייכים. במקרים רבים נוספים רגשות הדחיה, הניכור וחוסר המקובלות החברתית לקשייהם של העולים, ומעכבים את  התקדמותם בלמודים. לא אחת הם מופנים לאבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי על מנת לבדוק את המצב ולקבל המלצות להתמודדות.

נראה כי מסע לארץ המוצא הביא לשינוי אצל ילדיו של דני אדינו; במקום להתבייש ולהסתיר עד כמה שאפשר את הסממנים החיצוניים המזהים (כמו מתיחת השיער), הם החלו לזרוק מילים באמהרית ולבקש מאמם שתכין להם אנג'רה (לחם אתיופי).

הנטיה של עולים חדשים או מהגרים היא להשתלב עד כמה שאפשר באוכלוסיה המקומית ולא להתבלט, היות ושוני בשפה, במראה, במנהגים – גורר היבדלות, התרחקות, לפעמים גם לעג ומקור לבדיחות וגורם לאפליה.

באופן דומה, כל שוני; במבנה גוף, צבע עור, מוצא, מבטא, נכות כלשהי ואפילו רמת אינטליגנציה – יכול להוביל לתחושת זרות, ניכור ובדידות חברתית.  אכן מגיעים אלי לעיתים ילדים שחוו הצקות וקשיים חברתיים על רקע מוצאם, הפגיעה ועלבון שחוו עיכבה גם את התקדמותם הלימודית והם הגיעו לעשות אבחון פסיכודידקטי או אבחון פסיכולוגי על מנת לקבל המלצות לעזרה.

היות שחווינו חוויות דומות כשחיינו כמהגרים במשך תקופה בארה"ב במסגרת שליחות שעשינו, אני יכולה לגלות הבנה של התחושות והרגשות העולות בכתבה. על אף שחיינו בתוך קהילה של יהודים, בחלקם ישראלים, וילדנו הלכו לבית ספר פרטי של אותה קהילה, ילדנו חוו דחיה ולעג על כל דבר אפשרי, וזה התגבר ככל שגילם עלה. אלא שאנחנו חיינו בידיעה שתקופת "הסבל" מוגבלת, היות וידענו שנחזור לארץ שלנו.

לדעתי, תגובת הדחיה של האוכלוסיה הקיימת לעולים החדשים ולמנהגיהם השונים נעשית מתוך חשש וחרדה של האוכלוסיה המקומית והותיקה לשינויים; בהתנהגותם זו הם שמים כביכול את שתי התרבויות על כף המאזניים ופוסקים עדיפות ויתרון למסורת הקיימת שלהם.

מה שמפתיע הוא שלאורך השנים השינויים חודרים לחברה המקומית, אם כי באיטיות, וכיום התרבות הארצישראלית היא בעצם מיגוון רחב של מאכלים, מוסיקה לבוש ומנהגים.

אז בואו נחסוך לעולים את עוגמת הנפש ונקבל אותם כאורחים רצויים; נפתח את לבנו וביתנו, ניצור עמם קשר, נזמין אותם, נתעניין בתרבות שלהם ונכיר להם את שלנו. יש כאלה שחוצים יבשות ונוסעים לארצות רחוקות על מנת להכיר אחרים, למה שלא נעשה את זה כאן במדינה שלנו בלי לעלות על מטוס?! 

קרא עוד